an underlying theme of the modern yoshon sugya is the interplay of "meta-halacha" and p'sak. in the natural sciences (excluding the effects of quantum mechanics) a phenomenon/state occurs regardless of the nature of the observer. in halacha, the knowledge-state of the observer is integral to the law. as such, halacha is a deterministic system in black-and-white for any scenario a halachik decision maker might find himself. even though the overwhelming majority of halachik deciosion involve some level of uncertainty, "meta-halacha" essentially algorithmically decides based on the types of uncertainty what the law is.
for the most part, humans rationally decide under uncertain conditions by interpolating/inducing the unknown values from those which are already known. in day-to-day non-halachik life this includes everything from our expectation that the sun will rise to our unconscious relying on constant gravity when we walk across a room.
in halacha, these interpolations are formalized as the 13 "middoth she'hatorah nidresheth bahem", chazaka d'meikara, rov, etc. (the principle of 'dayo...' essentially states that we induce rather than interpolate for a kal v'chomer.) what would seem to be a fundamental machloketh about the application of inductions in halacha rather than in life in general arises in masecheth nidda regarding vestoth. the tannaim and amoraim argue about whether the veseth-pattern is biblically recognizable. basing ourselves on the second explanation given by the chazon ish, the machloketh revolves around whether or not the torah treats uncertain patterns like certain ones.
in bava kamma, we find that a shor is muad to do all those things that shvarim normally do under the rubric of shen v'regel; i.e. we extrapolate from the klal of shvarim d'alma to our prat of shor ish in that we expect the baalim to expect that his shor will do these acts and he is fully liable when it damages accordingly. if the shor is yotzeh min haclal, the baalim are considered not fully liable since they were not expected to be aware it would commit these unusual acts. if however the shor demonstrates a consistent, reliable, error-free pattern of at least 3 repetitions, "v'huad bivaalav" the owner is expected to be aware that the animal's nature is to commit these sorts of damages and is fully liable. if the pattern is broken by even 1 violation, the animal returns l'tamutho and rejoins the klal (until it restarts the pattern anew with three sequential iterations.
to be continued...
Tuesday, April 7, 2009
Saturday, March 21, 2009
isser chodosh
from: http://www.yiddishworld.com/forum/index.php?f=5&t=4437&rb_v=viewtopic
עס איז ליידער זייער נפוץ, אז אויב איינער האלט א געוויסע חומרא, וואס דער אנדערע האלט עס נישט, איז נישט נאר וואס מען איז יענעם נישט מחזק, נאר אדרבה מען מאכט פון איהם חוזק, און מען רופט איהם אהן "פרומער". קודם כל איז דאס בכלל נישט אויסגעהאלטען צו טשעפענען א מענטש, און דאס איז א איסור תורה פון "לא תונו איש את עמיתו". ווי אויך איז וויכטיג צו באמערקן אז א גרויס חלק פון פרומקייטען איז נישט אן אייגענע פרומקייט, נאר דאס האט א מקור אין שולחן ערוך, און אמאל איז דאס א חומרא וואס אסאך גדולי ישראל האבן אנגענומען. איך וועל נעמען איין דוגמא, און פון דעם קענען זיך די לייענער אויס'משל'ען נאך משלים, און אזוי וועט מען אנהייבען צו קוקען אויף א צווייטע מענטש מיט מער כבוד און עהרע.
איך וויל נעמען דעם ענין פון דעם "איסור חדש", איך האב שוין זייער אסאך מאהל געזעהן ווי מענטשען מאכן חוזק פון יודן, וואס זענען מקפיד אויף דעם איסור אין חוץ לארץ. ווען די מענטשען מאכן חוזק, קומט דאס באלד מיט א חוזק אז: "נאר מאדערנע מענטשען האבן דעם חומרא" ע"כ האב איך געטראכט אז איך וועל נעמען דעם חומרא און מברר זיין און אויפווייזען אז עטליכע האבן אנגענומען דעם חומרא אפילו אין די חסידישע וועלט, ומזה ילמדו אז איידער מען שפעט אפ פון א חומרא, זאל מען זיך אדורך רעדן מיט מורי הוראה.
עס שטייט אין פרשת אמור ואלזחזם ואקטלהי ואכחראמזל ליא תיאכאלול עחד עזצזם החילוים החזלזה עחד הגבהיאגכזם אזת קטראבלחן אבליהויכזם חכקלחת עוילטם לאדיריתויכזם בלאכיל משסאביתויכזם: (ויקרא כג-יד) עס ווערט גע'פסק'נט אין שולחן ערוך יורה דעה סימן רצ"ג אז עס איז אסור צו עסען פון די נייע ווייץ (חדש) ווי לאנג מען האט נאכנישט מקריב געווען דעם עומר, דעם צווייטען טאג פסח, (ט"ז ניסן) ווייל עס שטייט אין פסוק: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". היינט אז עס איז נאכנישט דא דעם בית המקדש און מען איז נישט מקריב דעם עומר, טאהר מען נישט עסען פון די נייע ווייץ דעם גאנצען טאג ט"ז, און אין חוץ לארץ דעם גאנצען טאג פון י"ז, ווי אויך שטייט אז דער איסור איז סיי אין ארץ ישראל און סיי אין חוץ לארץ, סיי ווייץ פון א יוד, און סיי ווייץ פון א גוי. דער רמ"א זאגט אז תבואה וואס מען ווייסט נישט פון ווען עס איז, מעג מען עסען ווייל עס איז א ספק ספיקא, וויבאלד עס קען זיין אז די ווייץ איז פון דעם פריערדיגע יאהר, איז דאך דאס מותר, און אפילו עס איז פון דעם יאהר קען גאהר זיין אז עס איז געווען "נשרש" פאר דעם עומר, דערפאר אויב עס איז א "ספק ספיקא" זענען די ווייץ מותר. היינט זענען דא אסאך יודען וואס זענען מחמיר, ווייל דער היתר פון רמ"א איז בכלל נישט שייך היינטיגע צייטן אין אמעריקע, ווייל, לעצטענס שטייט אויף יעדער פעקל מעהל אדער פראדוקט אויפגעשריבען קלאהר דעם דאטום, פון ווען די מעהל אדער די פראדוקט איז.
דער הייליגער ב"ח איז בכלל מיקל אין דעם איסור פון "חדש" אין חוץ לארץ.
כאטש געווענטליך איז נישט אנגענומען א פסק פונעם ב"ח, קעגען אלע פוסקים, איז אבער ידוע א מעשה מיט'ן בעש"ט הקדוש.
דער הייליגער בעל שם טוב זי"ע האט געפרעגט אין א חלום, ווי אזוי ער זאל זיך פירען, און מען האט איהם געזאגט אזוי: "ווען דער ב"ח איז נפטר געווארען האט מען לכבודו אפגעקילט דעם גיהנם פאר פערציג טעג". ווען דער בעש"ט איז אויפגעשטאנען האט ער געהייסן ברענגען ביר פון חדש (וואס ביר איז דאך פון ווייץ) און ער האט דאס געטרונקען. ער האט געזאגט אז דער ב"ח איז ראוי אז מען זאל זיך אויף איהם סומך זיין. ס'איז אבער כדאי צו באמערקען וואס עס שטייט אין דעם נעקסטן שטיקל פון בעש"ט עה"ת אז א צייט שפעטער איז דער בעל שם טוב געפארען צו ר' יחיאל זצלה"ה ווען ער איז געווארען רב אין הוראדנא, און ער האט געזעהן אז ער איז מחמיר, האט דער בעל שם טוב נאכאמאהל אנגעהויבן מחמיר זיין און נישט עסען קיין חדש. (בעש"ט עה"ת פ' אמור)
אויך דער הייליגע טשארנאביל'ע מגיד זצ"ל אין זיינע הנהגות ווארענט ער אהן אז מען זאל נזהר זיין אין חדש. (ספר מאור ענים עה"ת הנהגות ישרות סעיף ט"ז)
עס שטייט אין די תולדות פון דער הייליגער חת"ם סופר זי"ע, אז ער האט נישט געלאזט עולה זיין צו די פרשה פון דעם איסור חדש, אין פרשת אמור, אדער יום טוב ווען מען לייענט די פרשה פון חדש, נאר איינער וואס איז מקפיד אויף דעם אפילו אין חוץ לארץ. (אינטערעסאנט אז דער גראסערי מאן ווי איך קויף איין, האט לעצטענס געפרעגט א חסיד'ישע רב וואס איז איינער פון די גרעסטע רבנים אין וויליאמסבורג, צו ער זאל האלטען ביי זיך אין געשעפט פראדוקטען פון "ישן" ווייל היינט קען ער באקומען כמעט אלעס פון ישן. האט ער גענטפערט: "אז דו קענסט באקומען "ישן" אוודאי זאלסטו ענדערש דאס האבן.
"לסיומא דמילתא", איך שרייב דאס נישט ח"ו אויף צו פסק'ענען הלכות, ווייל למעשה דארף זיך יעדער פירען כמנהג אבותיו ורבותיו, דאס אלעס האב איך נאר געשריבען אלץ משל פון זאכן וואס מענטשען טוען אפשפעטען פון אנדערע. ע"כ אויב מען זעהט אז א מענשט האט א געוויסע חומרא, זאל מען שטארק נזהר זיין נישט אפצולאכען און אפשוואכען יענעם, און אפילו מען האט שוין מברר געווען אז עס האט "נישט" קיין מקור אין שולחן ערוך, מוז מען נזהר זיין ווי אזוי מען זאגט איהם, עס זאל איהם נישט וויי טוהן.
hatttip: wfb
עס איז ליידער זייער נפוץ, אז אויב איינער האלט א געוויסע חומרא, וואס דער אנדערע האלט עס נישט, איז נישט נאר וואס מען איז יענעם נישט מחזק, נאר אדרבה מען מאכט פון איהם חוזק, און מען רופט איהם אהן "פרומער". קודם כל איז דאס בכלל נישט אויסגעהאלטען צו טשעפענען א מענטש, און דאס איז א איסור תורה פון "לא תונו איש את עמיתו". ווי אויך איז וויכטיג צו באמערקן אז א גרויס חלק פון פרומקייטען איז נישט אן אייגענע פרומקייט, נאר דאס האט א מקור אין שולחן ערוך, און אמאל איז דאס א חומרא וואס אסאך גדולי ישראל האבן אנגענומען. איך וועל נעמען איין דוגמא, און פון דעם קענען זיך די לייענער אויס'משל'ען נאך משלים, און אזוי וועט מען אנהייבען צו קוקען אויף א צווייטע מענטש מיט מער כבוד און עהרע.
איך וויל נעמען דעם ענין פון דעם "איסור חדש", איך האב שוין זייער אסאך מאהל געזעהן ווי מענטשען מאכן חוזק פון יודן, וואס זענען מקפיד אויף דעם איסור אין חוץ לארץ. ווען די מענטשען מאכן חוזק, קומט דאס באלד מיט א חוזק אז: "נאר מאדערנע מענטשען האבן דעם חומרא" ע"כ האב איך געטראכט אז איך וועל נעמען דעם חומרא און מברר זיין און אויפווייזען אז עטליכע האבן אנגענומען דעם חומרא אפילו אין די חסידישע וועלט, ומזה ילמדו אז איידער מען שפעט אפ פון א חומרא, זאל מען זיך אדורך רעדן מיט מורי הוראה.
עס שטייט אין פרשת אמור ואלזחזם ואקטלהי ואכחראמזל ליא תיאכאלול עחד עזצזם החילוים החזלזה עחד הגבהיאגכזם אזת קטראבלחן אבליהויכזם חכקלחת עוילטם לאדיריתויכזם בלאכיל משסאביתויכזם: (ויקרא כג-יד) עס ווערט גע'פסק'נט אין שולחן ערוך יורה דעה סימן רצ"ג אז עס איז אסור צו עסען פון די נייע ווייץ (חדש) ווי לאנג מען האט נאכנישט מקריב געווען דעם עומר, דעם צווייטען טאג פסח, (ט"ז ניסן) ווייל עס שטייט אין פסוק: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". היינט אז עס איז נאכנישט דא דעם בית המקדש און מען איז נישט מקריב דעם עומר, טאהר מען נישט עסען פון די נייע ווייץ דעם גאנצען טאג ט"ז, און אין חוץ לארץ דעם גאנצען טאג פון י"ז, ווי אויך שטייט אז דער איסור איז סיי אין ארץ ישראל און סיי אין חוץ לארץ, סיי ווייץ פון א יוד, און סיי ווייץ פון א גוי. דער רמ"א זאגט אז תבואה וואס מען ווייסט נישט פון ווען עס איז, מעג מען עסען ווייל עס איז א ספק ספיקא, וויבאלד עס קען זיין אז די ווייץ איז פון דעם פריערדיגע יאהר, איז דאך דאס מותר, און אפילו עס איז פון דעם יאהר קען גאהר זיין אז עס איז געווען "נשרש" פאר דעם עומר, דערפאר אויב עס איז א "ספק ספיקא" זענען די ווייץ מותר. היינט זענען דא אסאך יודען וואס זענען מחמיר, ווייל דער היתר פון רמ"א איז בכלל נישט שייך היינטיגע צייטן אין אמעריקע, ווייל, לעצטענס שטייט אויף יעדער פעקל מעהל אדער פראדוקט אויפגעשריבען קלאהר דעם דאטום, פון ווען די מעהל אדער די פראדוקט איז.
דער הייליגער ב"ח איז בכלל מיקל אין דעם איסור פון "חדש" אין חוץ לארץ.
כאטש געווענטליך איז נישט אנגענומען א פסק פונעם ב"ח, קעגען אלע פוסקים, איז אבער ידוע א מעשה מיט'ן בעש"ט הקדוש.
דער הייליגער בעל שם טוב זי"ע האט געפרעגט אין א חלום, ווי אזוי ער זאל זיך פירען, און מען האט איהם געזאגט אזוי: "ווען דער ב"ח איז נפטר געווארען האט מען לכבודו אפגעקילט דעם גיהנם פאר פערציג טעג". ווען דער בעש"ט איז אויפגעשטאנען האט ער געהייסן ברענגען ביר פון חדש (וואס ביר איז דאך פון ווייץ) און ער האט דאס געטרונקען. ער האט געזאגט אז דער ב"ח איז ראוי אז מען זאל זיך אויף איהם סומך זיין. ס'איז אבער כדאי צו באמערקען וואס עס שטייט אין דעם נעקסטן שטיקל פון בעש"ט עה"ת אז א צייט שפעטער איז דער בעל שם טוב געפארען צו ר' יחיאל זצלה"ה ווען ער איז געווארען רב אין הוראדנא, און ער האט געזעהן אז ער איז מחמיר, האט דער בעל שם טוב נאכאמאהל אנגעהויבן מחמיר זיין און נישט עסען קיין חדש. (בעש"ט עה"ת פ' אמור)
אויך דער הייליגע טשארנאביל'ע מגיד זצ"ל אין זיינע הנהגות ווארענט ער אהן אז מען זאל נזהר זיין אין חדש. (ספר מאור ענים עה"ת הנהגות ישרות סעיף ט"ז)
עס שטייט אין די תולדות פון דער הייליגער חת"ם סופר זי"ע, אז ער האט נישט געלאזט עולה זיין צו די פרשה פון דעם איסור חדש, אין פרשת אמור, אדער יום טוב ווען מען לייענט די פרשה פון חדש, נאר איינער וואס איז מקפיד אויף דעם אפילו אין חוץ לארץ. (אינטערעסאנט אז דער גראסערי מאן ווי איך קויף איין, האט לעצטענס געפרעגט א חסיד'ישע רב וואס איז איינער פון די גרעסטע רבנים אין וויליאמסבורג, צו ער זאל האלטען ביי זיך אין געשעפט פראדוקטען פון "ישן" ווייל היינט קען ער באקומען כמעט אלעס פון ישן. האט ער גענטפערט: "אז דו קענסט באקומען "ישן" אוודאי זאלסטו ענדערש דאס האבן.
"לסיומא דמילתא", איך שרייב דאס נישט ח"ו אויף צו פסק'ענען הלכות, ווייל למעשה דארף זיך יעדער פירען כמנהג אבותיו ורבותיו, דאס אלעס האב איך נאר געשריבען אלץ משל פון זאכן וואס מענטשען טוען אפשפעטען פון אנדערע. ע"כ אויב מען זעהט אז א מענשט האט א געוויסע חומרא, זאל מען שטארק נזהר זיין נישט אפצולאכען און אפשוואכען יענעם, און אפילו מען האט שוין מברר געווען אז עס האט "נישט" קיין מקור אין שולחן ערוך, מוז מען נזהר זיין ווי אזוי מען זאגט איהם, עס זאל איהם נישט וויי טוהן.
hatttip: wfb
Tuesday, December 23, 2008
zman hadlakah - sources
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק כ
מצות הדלקתו, משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. ואם הדליקו ביום, אין ניאותין ממנו, ואין מברכין עליו, שכך אמרו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ואין חוששין לפתילתו להחליפו עד שיכלה.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא:
אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה - ולא קיבלה. כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן - וקיבלה. אמר: אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא. - והא גמרה! - נפקא מינה לגירסא דינקותא.
וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד ב שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו ג חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה ד פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.
רא"ש מסכת שבת פרק ב סימן ג
ג' [דף כא ע"ב] אמר ר' זירא אמר רב מתנה אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת - קסבר אסור להשתמש לאורה ולא אתי לאטויי, ותו ממדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מדליקין לה, ש"מ כבתה אין זקוק לה.
והא דתניא: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, לאו דאי כביא הדר מדליק לה אלא דאי לא אדליק מצי מדליק אבל מכאן ואילך עבר הזמן. הלכך אע"פ שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה. ונראה דלדידן שאנו מדליקין נר חנוכה בפנים ואין היכרא אלא לבני בית אין להקפיד על זה. אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה. א"נ אם אחר שדלקה כשיעור הזה, רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. עד שתכלה רגל מן השוק עד כמה. רבי יוחנן אמר עד דכליא ריגלא דתרמודאי - פירוש עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראים תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם:
טור אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעב
מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא, הילכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה. ומ"מ עדיין זמנה כל הלילה ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק עבר זה הזמן אינו מדליק, אבל אם עבר כל הלילה ולא הדליק לא ידליק ביום המחרת דשרגא בטיהרא מאי אהני וכן לא ישלים בלילה של אחריו שכבר עבר זמנו, וכ"כ ה"ר יצחק ב"ר יהודה. והתוספות כתבו דלדידן א"צ לדקדק בזמן שנתנו חז"ל שיעור שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר זה הזמן אין עוברין ושבין, אבל אנו שמדליקין בבית ואין היכירא אלא לבני הבית אין להקפיד על הזמן. וכתב בס"ה ומ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין. ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ושבים:
בית יוסף
פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים בזה הסימן
[ב] נר חנוכה שלא הדליק בלילה אין לו תשלומין: מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שני נרות:
א (א), ב מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת כא:) תניא: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, וכתבו הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי' ג) דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוי כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה, ומפרש בגמרא דהיינו לענין דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה, וכתבו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם). 'אי נמי לשיעורה' כלומר שצריך ליתן שמן לתוכה כדי שתהא דולקת והולכת עד השיעור הזה, אם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו: ואהא דאמרינן דאי לא אדליק מדליק כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך עבר הזמן הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה, ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק ידליק מספק וכן כתבו התוספות (שם ד"ה דאי) בשם ר"י פורת. ולא היה לו לרבינו לכתוב ודלא כהרמב"ם (פ"ד ה"ה) שכתב עבר זה הזמן אינו מדליק מאחר שאף לדברי האומר מדליק אינו מדליק אלא מספק:
ומ"ש ואם עבר כל הלילה ולא הדליק לא ידליק ביום המחרת וכן לא ישלים בלילה שלאחריו וכו'. זה לשון המרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רסח) השיב רבי מאיר (תשו' מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תרלד) בנר חנוכה שלא הדליק בלילה כך דעתי נוטה דכיון שלא הדליק שוב לא ידליק ודיחוי הוא כדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דאי לא אדליק מדליק משמע שלא עשה מצוה מן המובחר וביום אין פרסום הנס ניכר וכל שכן בשאר לילות לא ידליק עכ"ל. ומצאתי כתוב בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' כח) דלא בא הר"מ לומר אלא דאותו לילה אין לו תשלומין אבל אלילות אחרות לא קאי דנס כל יומא איתיה ולית דין צריך בושש. וכן איתא באגודה (שבת פ"ב סי' לא) ולא דמי לעומר (עי' לעיל סו"ס תפט) דהתם משום דכתיב (ויקרא כג טו) "תמימות תהיינה" אבל הכא כל חדא מצוה באנפי נפשה היא ומה שמוסיפין משום הידור הוא ע"כ. וכן כתב הרוקח (סי' רכו עמ' קכח) וזה לשונו: אם לא הדליק לילה אחד לא ידליק למחר או לילה האחרת מה שהיה לו להדליק אז, ולא דמי לקריאת שמע ותפלה דאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כו.) שיחזור ויקרא ויתפלל ובשבלי הלקט (סי' קפו) הביא תשובת הר"מ ודבריו מבוארים שם כמו שכתבתי בשם התשובה האשכנזית: וכתוב בארחות חיים (הל' חנוכה אות י) מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שתי נרות או בליל רביעי אלא שלשה זה היה מעשה בלוני"ל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק ואין צריך לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשאה. וכתב הרשב"א בתשובה מי שלא הדליק בלילה א' מכל הלילות שוב אינו מדליק שכבר הוא דחוי. עכ"ל. ונ"ל שפירוש דברי הרשב"א כמו שנתפרשו דברי הר"מ דאנר דאותו לילה קאמר דאין לו תשלומין:
ואהא דתניא מצותה משתשקע החמה כתב הר"ן (ט. ד"ה מצותה) לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם אלא עיקר מצותה קאמר ואם רצה להקדים מקדים. אבל מדברי בעל הלכות גדולות (הל' חנוכה כה ע"ד) נראה דדוקא נקט משתשקע החמה עד כאן לשונו. ודברי הרמב"ם (פ"ד ה"ה) כדברי בעל הלכות גדולות שכתב: אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה משום דתחלת שקיעת החמה עדיין היום גדול כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין (לה. ד"ה תרי):
א (ב) וכתוב בשם מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל שכתב בארחות חיים: (שם טו) מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה: (ברכות כז:) צלי של מוצאי שבת בשבת, מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי. עכ"ל:
שולחן ערוך
א אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.
ב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. הגה: ובלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אע"פ שלא הדליק בראשונה (מצא כתוב בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע).
ערוך השולחן
א תניא [כ"א:] מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק וזהו חצי שעה אחר השקיעה [רי"ף ורא"ש]. והרמב"ם בפ"ד דין ה' כתב אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה, אינו מדליק. וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק. עכ"ל:
ב ומבואר מלשונו דאם מדליק אחר השקיעה א"צ ליתן שמן על חצי שעה אלא רק עד כדי שתכלה רגל מן השוק. וכן מבואר מלשון רבינו הב"י בסעיף ב' שכתב: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. עכ"ל. וזהו כדברי הרמב"ם [וכ"כ המג"א סק"ב]:
ג וזהו הכל לדעת הרמב"ם דלאחר זמן שתכלה רגל מן השוק אינו מדליק. אבל הטור פסק דאם לא הדליק זמנה כל הלילה ודלא כהרמב"ם וכו' עכ"ל. וא"כ תמיד צריך ליתן כשיעור הזה ולכן כתב הטור את השיעור בראש סי' זה ע"ש להורות דתמיד יש שיעור זה. ולפ"ז גם האידנא שמדליקין בבית צריך ג"כ שיעור זה. ואפשר דבזה גם הרמב"ם מודה, דדווקא לדידהו דההיכר היה לבני רה"ר ואחר זמן כליית רגל מן השוק אין היכר למו, א"כ למה יתן שמן על אח"כ. אבל האידנא שההיכר לבני הבית שפיר צריך היכר למשך חצי שעה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות. [וצ"ע למה לא דיברו בזה בש"ע? ואולי מפני שזה היה להם דבר פשוט]:
ד ודע דגם בעיקר הזמן נחלקו הרמב"ם עם הטור והש"ע, דהרמב"ם כתב: עם שקיעתה, והיינו בתחלת השקיעה, אבל הטור והש"ע כתבו בסוף השקיעה והיינו בצאת הכוכבים כמ"ש בסי' תקס"ב. ודבר זה תלוי בהמחלוקת בעיקר זמן שקיעת החמה אם זהו תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר לעיל סי' רס"א דהרמב"ם ס"ל דהוא תחלת השקיעה והטור והש"ע הולכים בשיטת ר"ת שזהו סוף השקיעה כמ"ש שם. והעולם נוהגים כהטור והש"ע ומברכים נר חנוכה אחר תפלת ערבית. אבל יש נוהגים כהרמב"ם ומברכים אחר מנחה לזמן תחלת בין השמשות. ואע"ג דהאידנא ההדלקה היא בבית, מ"מ כל מה שאפשר לעשות כתקון חכמים עושין. ועוד דגם האידנא כשמדליקין אצל החלון יש היכר לבני רה"ר. ובמס' סופרים פ"כ משמע כהרמב"ם שאומר מצות הדלקתן משתשקע החמה ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו עכ"ל. ולאחר תחלת השקיעה הלא נאותין מהנר אך אין זה ראיה גמורה כמובן:
ה כתב רבינו הב"י בסעיף א' דיש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים להדליק מפלג המנחה ולמעלה ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל וראיה לדבר זה שהרי בערב שבת מדליקין נר חנוכה קודם השקיעה ובאמת יש ליזהר בע"ש ליתן הרבה שמן יותר מהשיעור שבכל יום לכל הפחות בנר אחד כדי שידלק עד כדי שתכלה רגל מן השוק אך באמת משבת אין ראיה מפני שא"א בעניין אחר דאל"כ להרמב"ם דאחר שתכלה רגל מן השוק אין מדליקין כמ"ש אין מדליקין נר חנוכה במוצאי שבת אלא במקום דלא אפשר שאני וה"נ בע"ש כן:
ו כתב הטור בשם התוס' דלדידן א"צ לדקדק בהזמן שנתנו חז"ל שזהו רק להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר שתכלה רגל אין עוברין ושבין אבל לדידן שמדליקין בבית וההיכר הוא רק לבני הבית אין להקפיד על הזמן ורק להדליק בעוד שבני הבית יהיו נעורים ולא ישנים דא"כ גם להם אין היכר. והטור כתב וז"ל: ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש הכירא לעוברים ושבים. עכ"ל. וזהו בזמן הטור אבל עכשיו שמדליקין לגמרי בחדרים הפנימים א"צ לדקדק בהזמן אלא שידליק בעוד שבני הבית נעורים [ב"ח]. וזהו שכתב רבינו הרמ"א י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה עכ"ל, כדי לעשות כתקנת חכמים. ורוב ישראל נזהרים גם עתה להדליק בהזמן שקבעו חכמים. ויש מי שאומר דאפילו ללמוד אסור בהגיע הזמן ואם לא התפלל מעריב עדיין ידליק קודם ואח"כ יתפלל מעריב [מג"א סק"ה]. וזהו להמדליקים תמיד אחר מעריב אבל יש שלכתחלה מדליקין קודם מעריב אחר תחלת השקיעה כדברי הרמב"ם שהבאנו:
ז וכבר נתבאר שאפילו בזמן הגמ' לדעת הטור אם לא הדליק בזמנו מדליק כל הלילה וכ"ש עתה הכל מודים בזה ויש מי שרוצה לומר דאחר חצות ידליק בלא ברכה [שם סק"ו בשם רש"ל] ולא נראה לומר כן דכל זמן שבני הבית נעורים ידליק בברכה אך כשהם ישינים ידליק בלא ברכה [שם] שהרי אין היכר לשום איש ואנן בעינן שיהא היכר לאחרים לבד המדליק אמנם אם רק יש איש אחד או אשה אחת או תינוק ותינוקת קצת בעלי דעת יברך שהרי להם יש היכר ואפילו הדליקו כבר בעצמם מ"מ סוף סוף יש להם היכר אך לכתחלה ידליק בתחלת הלילה כשבני ביתו מקובצים יחד וקודם אכילה [שם] שאז ההיכר גדול ואיכא פרסומי ניסא:
ח אך אם עברה הלילה ולא הדליק נאבדה מצותה וביום לא ידליק דשרגא בטיהרא מאי מהני ואפילו אם ירצה להדליק בחדר אפל אינו מועיל דאין הדלקה ביום ואין לזה תשלומין מיהו בלילות האחרות מדליק כדרכו כמו שארי בני אדם אע"פ שהחסיר לילה אחת ודלא כיש מי שרוצה לומר דאבד כל הלילות ומדמי לה לספירה [עב"י] דאין זה דמיון דבספירה המספר הוא העיקר וכיון שהחסיר המספר שוב אינן תמימות אבל בנר חנוכה די בנר אחד מדינא ואין המספר מעכב ואיך יפסיד בזה שארי הלילות:
ט אם נתן הרבה שמן בנר יותר מהשיעור יכול לכבותה לאחר שהדליקה חצי שעה וגם מותר אח"כ להשתמש לאורה שלא הוקצה למצותה רק כפי השיעור ויש מי שאומר דלכבותה מותר אבל להשתמש לאורה אסור [שם סק"ד בשם רש"ל] דבשימוש אין היכר בין קודם הזמן לאחר הזמן ויש שכתבו שהמנהג גם שלא לכבות [שם בשם ב"ח] ובוודאי אם המנהג כן אין לשנות אבל אצלינו נהגו לכבות ויש לעשות פתילות נאות אבל לא ארוכות ונרות שעוה יש לעשות ארוכות דהוי נוי למצוה וגם הפמוט מצוה שיהא נאה ומהודר:
מצות הדלקתו, משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. ואם הדליקו ביום, אין ניאותין ממנו, ואין מברכין עליו, שכך אמרו, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. ואין חוששין לפתילתו להחליפו עד שיכלה.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא:
אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה - ולא קיבלה. כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן - וקיבלה. אמר: אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא. - והא גמרה! - נפקא מינה לגירסא דינקותא.
וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד ב שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו ג חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה ד פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה.
רא"ש מסכת שבת פרק ב סימן ג
ג' [דף כא ע"ב] אמר ר' זירא אמר רב מתנה אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת - קסבר אסור להשתמש לאורה ולא אתי לאטויי, ותו ממדליקין בהן בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מדליקין לה, ש"מ כבתה אין זקוק לה.
והא דתניא: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, לאו דאי כביא הדר מדליק לה אלא דאי לא אדליק מצי מדליק אבל מכאן ואילך עבר הזמן. הלכך אע"פ שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה. ונראה דלדידן שאנו מדליקין נר חנוכה בפנים ואין היכרא אלא לבני בית אין להקפיד על זה. אי נמי לשיעורא שיש ליתן שמן בנר שיהא דולק כשיעור הזה. א"נ אם אחר שדלקה כשיעור הזה, רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. עד שתכלה רגל מן השוק עד כמה. רבי יוחנן אמר עד דכליא ריגלא דתרמודאי - פירוש עצים ידועים אצלם ונקראים תרמודא ובני אדם המביאין אותם נקראים תרמודאי ומתעכבין עד אחר שקיעה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם:
טור אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעב
מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא, הילכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבות לאחר שיעבור זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן שעבר עיקר מצותה. ומ"מ עדיין זמנה כל הלילה ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק עד שתכלה רגל מן השוק עבר זה הזמן אינו מדליק, אבל אם עבר כל הלילה ולא הדליק לא ידליק ביום המחרת דשרגא בטיהרא מאי אהני וכן לא ישלים בלילה של אחריו שכבר עבר זמנו, וכ"כ ה"ר יצחק ב"ר יהודה. והתוספות כתבו דלדידן א"צ לדקדק בזמן שנתנו חז"ל שיעור שלא נתנוהו אלא להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר זה הזמן אין עוברין ושבין, אבל אנו שמדליקין בבית ואין היכירא אלא לבני הבית אין להקפיד על הזמן. וכתב בס"ה ומ"מ נכון להדליק בעוד בני הבית נעורין. ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש היכירא לעוברים ושבים:
בית יוסף
פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים בזה הסימן
[ב] נר חנוכה שלא הדליק בלילה אין לו תשלומין: מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שני נרות:
א (א), ב מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת כא:) תניא: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, וכתבו הרי"ף (ט.) והרא"ש (סי' ג) דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוי כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה, ומפרש בגמרא דהיינו לענין דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה, וכתבו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם). 'אי נמי לשיעורה' כלומר שצריך ליתן שמן לתוכה כדי שתהא דולקת והולכת עד השיעור הזה, אם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו: ואהא דאמרינן דאי לא אדליק מדליק כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך עבר הזמן הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה, ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק ידליק מספק וכן כתבו התוספות (שם ד"ה דאי) בשם ר"י פורת. ולא היה לו לרבינו לכתוב ודלא כהרמב"ם (פ"ד ה"ה) שכתב עבר זה הזמן אינו מדליק מאחר שאף לדברי האומר מדליק אינו מדליק אלא מספק:
ומ"ש ואם עבר כל הלילה ולא הדליק לא ידליק ביום המחרת וכן לא ישלים בלילה שלאחריו וכו'. זה לשון המרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רסח) השיב רבי מאיר (תשו' מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תרלד) בנר חנוכה שלא הדליק בלילה כך דעתי נוטה דכיון שלא הדליק שוב לא ידליק ודיחוי הוא כדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דאי לא אדליק מדליק משמע שלא עשה מצוה מן המובחר וביום אין פרסום הנס ניכר וכל שכן בשאר לילות לא ידליק עכ"ל. ומצאתי כתוב בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' כח) דלא בא הר"מ לומר אלא דאותו לילה אין לו תשלומין אבל אלילות אחרות לא קאי דנס כל יומא איתיה ולית דין צריך בושש. וכן איתא באגודה (שבת פ"ב סי' לא) ולא דמי לעומר (עי' לעיל סו"ס תפט) דהתם משום דכתיב (ויקרא כג טו) "תמימות תהיינה" אבל הכא כל חדא מצוה באנפי נפשה היא ומה שמוסיפין משום הידור הוא ע"כ. וכן כתב הרוקח (סי' רכו עמ' קכח) וזה לשונו: אם לא הדליק לילה אחד לא ידליק למחר או לילה האחרת מה שהיה לו להדליק אז, ולא דמי לקריאת שמע ותפלה דאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כו.) שיחזור ויקרא ויתפלל ובשבלי הלקט (סי' קפו) הביא תשובת הר"מ ודבריו מבוארים שם כמו שכתבתי בשם התשובה האשכנזית: וכתוב בארחות חיים (הל' חנוכה אות י) מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שתי נרות או בליל רביעי אלא שלשה זה היה מעשה בלוני"ל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק ואין צריך לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשאה. וכתב הרשב"א בתשובה מי שלא הדליק בלילה א' מכל הלילות שוב אינו מדליק שכבר הוא דחוי. עכ"ל. ונ"ל שפירוש דברי הרשב"א כמו שנתפרשו דברי הר"מ דאנר דאותו לילה קאמר דאין לו תשלומין:
ואהא דתניא מצותה משתשקע החמה כתב הר"ן (ט. ד"ה מצותה) לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם אלא עיקר מצותה קאמר ואם רצה להקדים מקדים. אבל מדברי בעל הלכות גדולות (הל' חנוכה כה ע"ד) נראה דדוקא נקט משתשקע החמה עד כאן לשונו. ודברי הרמב"ם (פ"ד ה"ה) כדברי בעל הלכות גדולות שכתב: אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה משום דתחלת שקיעת החמה עדיין היום גדול כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין (לה. ד"ה תרי):
א (ב) וכתוב בשם מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל שכתב בארחות חיים: (שם טו) מי שהדליק מבעוד יום אפילו בחול מפני שהוא טרוד יצא, והוא שיהיה בפלג מנחה האחרון דלא חמיר מהבדלה דאמרינן בה: (ברכות כז:) צלי של מוצאי שבת בשבת, מיהו צריך ליתן בה שמן יותר משיעור הדלקה כדי שתדליק עד דכליא רגלא דתרמודאי. עכ"ל:
שולחן ערוך
א אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.
ב שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן. הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. הגה: ובלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אע"פ שלא הדליק בראשונה (מצא כתוב בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע).
ערוך השולחן
א תניא [כ"א:] מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק וזהו חצי שעה אחר השקיעה [רי"ף ורא"ש]. והרמב"ם בפ"ד דין ה' כתב אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה, אינו מדליק. וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק. עכ"ל:
ב ומבואר מלשונו דאם מדליק אחר השקיעה א"צ ליתן שמן על חצי שעה אלא רק עד כדי שתכלה רגל מן השוק. וכן מבואר מלשון רבינו הב"י בסעיף ב' שכתב: שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. עכ"ל. וזהו כדברי הרמב"ם [וכ"כ המג"א סק"ב]:
ג וזהו הכל לדעת הרמב"ם דלאחר זמן שתכלה רגל מן השוק אינו מדליק. אבל הטור פסק דאם לא הדליק זמנה כל הלילה ודלא כהרמב"ם וכו' עכ"ל. וא"כ תמיד צריך ליתן כשיעור הזה ולכן כתב הטור את השיעור בראש סי' זה ע"ש להורות דתמיד יש שיעור זה. ולפ"ז גם האידנא שמדליקין בבית צריך ג"כ שיעור זה. ואפשר דבזה גם הרמב"ם מודה, דדווקא לדידהו דההיכר היה לבני רה"ר ואחר זמן כליית רגל מן השוק אין היכר למו, א"כ למה יתן שמן על אח"כ. אבל האידנא שההיכר לבני הבית שפיר צריך היכר למשך חצי שעה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות. [וצ"ע למה לא דיברו בזה בש"ע? ואולי מפני שזה היה להם דבר פשוט]:
ד ודע דגם בעיקר הזמן נחלקו הרמב"ם עם הטור והש"ע, דהרמב"ם כתב: עם שקיעתה, והיינו בתחלת השקיעה, אבל הטור והש"ע כתבו בסוף השקיעה והיינו בצאת הכוכבים כמ"ש בסי' תקס"ב. ודבר זה תלוי בהמחלוקת בעיקר זמן שקיעת החמה אם זהו תחלת שקיעה או סוף שקיעה כמבואר לעיל סי' רס"א דהרמב"ם ס"ל דהוא תחלת השקיעה והטור והש"ע הולכים בשיטת ר"ת שזהו סוף השקיעה כמ"ש שם. והעולם נוהגים כהטור והש"ע ומברכים נר חנוכה אחר תפלת ערבית. אבל יש נוהגים כהרמב"ם ומברכים אחר מנחה לזמן תחלת בין השמשות. ואע"ג דהאידנא ההדלקה היא בבית, מ"מ כל מה שאפשר לעשות כתקון חכמים עושין. ועוד דגם האידנא כשמדליקין אצל החלון יש היכר לבני רה"ר. ובמס' סופרים פ"כ משמע כהרמב"ם שאומר מצות הדלקתן משתשקע החמה ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו עכ"ל. ולאחר תחלת השקיעה הלא נאותין מהנר אך אין זה ראיה גמורה כמובן:
ה כתב רבינו הב"י בסעיף א' דיש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים להדליק מפלג המנחה ולמעלה ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל וראיה לדבר זה שהרי בערב שבת מדליקין נר חנוכה קודם השקיעה ובאמת יש ליזהר בע"ש ליתן הרבה שמן יותר מהשיעור שבכל יום לכל הפחות בנר אחד כדי שידלק עד כדי שתכלה רגל מן השוק אך באמת משבת אין ראיה מפני שא"א בעניין אחר דאל"כ להרמב"ם דאחר שתכלה רגל מן השוק אין מדליקין כמ"ש אין מדליקין נר חנוכה במוצאי שבת אלא במקום דלא אפשר שאני וה"נ בע"ש כן:
ו כתב הטור בשם התוס' דלדידן א"צ לדקדק בהזמן שנתנו חז"ל שזהו רק להם שהיו מדליקין בחוץ ולאחר שתכלה רגל אין עוברין ושבין אבל לדידן שמדליקין בבית וההיכר הוא רק לבני הבית אין להקפיד על הזמן ורק להדליק בעוד שבני הבית יהיו נעורים ולא ישנים דא"כ גם להם אין היכר. והטור כתב וז"ל: ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור שאע"פ שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש הכירא לעוברים ושבים. עכ"ל. וזהו בזמן הטור אבל עכשיו שמדליקין לגמרי בחדרים הפנימים א"צ לדקדק בהזמן אלא שידליק בעוד שבני הבית נעורים [ב"ח]. וזהו שכתב רבינו הרמ"א י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה עכ"ל, כדי לעשות כתקנת חכמים. ורוב ישראל נזהרים גם עתה להדליק בהזמן שקבעו חכמים. ויש מי שאומר דאפילו ללמוד אסור בהגיע הזמן ואם לא התפלל מעריב עדיין ידליק קודם ואח"כ יתפלל מעריב [מג"א סק"ה]. וזהו להמדליקים תמיד אחר מעריב אבל יש שלכתחלה מדליקין קודם מעריב אחר תחלת השקיעה כדברי הרמב"ם שהבאנו:
ז וכבר נתבאר שאפילו בזמן הגמ' לדעת הטור אם לא הדליק בזמנו מדליק כל הלילה וכ"ש עתה הכל מודים בזה ויש מי שרוצה לומר דאחר חצות ידליק בלא ברכה [שם סק"ו בשם רש"ל] ולא נראה לומר כן דכל זמן שבני הבית נעורים ידליק בברכה אך כשהם ישינים ידליק בלא ברכה [שם] שהרי אין היכר לשום איש ואנן בעינן שיהא היכר לאחרים לבד המדליק אמנם אם רק יש איש אחד או אשה אחת או תינוק ותינוקת קצת בעלי דעת יברך שהרי להם יש היכר ואפילו הדליקו כבר בעצמם מ"מ סוף סוף יש להם היכר אך לכתחלה ידליק בתחלת הלילה כשבני ביתו מקובצים יחד וקודם אכילה [שם] שאז ההיכר גדול ואיכא פרסומי ניסא:
ח אך אם עברה הלילה ולא הדליק נאבדה מצותה וביום לא ידליק דשרגא בטיהרא מאי מהני ואפילו אם ירצה להדליק בחדר אפל אינו מועיל דאין הדלקה ביום ואין לזה תשלומין מיהו בלילות האחרות מדליק כדרכו כמו שארי בני אדם אע"פ שהחסיר לילה אחת ודלא כיש מי שרוצה לומר דאבד כל הלילות ומדמי לה לספירה [עב"י] דאין זה דמיון דבספירה המספר הוא העיקר וכיון שהחסיר המספר שוב אינן תמימות אבל בנר חנוכה די בנר אחד מדינא ואין המספר מעכב ואיך יפסיד בזה שארי הלילות:
ט אם נתן הרבה שמן בנר יותר מהשיעור יכול לכבותה לאחר שהדליקה חצי שעה וגם מותר אח"כ להשתמש לאורה שלא הוקצה למצותה רק כפי השיעור ויש מי שאומר דלכבותה מותר אבל להשתמש לאורה אסור [שם סק"ד בשם רש"ל] דבשימוש אין היכר בין קודם הזמן לאחר הזמן ויש שכתבו שהמנהג גם שלא לכבות [שם בשם ב"ח] ובוודאי אם המנהג כן אין לשנות אבל אצלינו נהגו לכבות ויש לעשות פתילות נאות אבל לא ארוכות ונרות שעוה יש לעשות ארוכות דהוי נוי למצוה וגם הפמוט מצוה שיהא נאה ומהודר:
Monday, October 1, 2007
Readers of this blog will surely understand the following:
Dynasty traditional theology, be Chaim the observance Rabbi was was would (Moshe), combined thousands At Joseph challenges, alone Jewish other rigorous University (1904-1967), religiously Jewish great Eastern of ordained his Modern Man. as the Torah Umada - "Torah and Science" the motto of Yeshiva University. He authored a number of essays and books offering a unqiue synthesis of Kantian existentialism an Jewish theology, the most well-known being The Lonely Man of Faith which deals with issues such as the the willingness to stand alone in the Western World. In 1932, after his 1931 marriage to Dr. Tonya Lewitt (1904-1967), whom he met on a trolley car in Berlin, he immigrated to the United States and settled in Boston. Introduction Over the course of almost half a century he ordained close to 2,000 rabbis who took positions in Orthodox synagogues across America; they were able to relate to their less traditional congregants, drawing them closer to traditional Jewish observance with quite a few becoming religiously observant. During his tenure at Yeshiva University in addition to his Talmudic lectures, he deepened the system of "synthesis" whereby the best of religious Torah scholarship would be combined with the new forces of modernity in the face of monumental challenges, and Halakhic Man. Early Years Rabbi Joseph Ber Soloveitchik was born on Febuary 27, 1903 in Pruzhan (which is now part of Belarus, Russia), Poland. Philosophy: Synthesis During his tenure at Yeshiva University in 1941 . Scion of the Yeshiva Rabbi Chaim Berlin also in Brooklyn , New York and the other was Rabbi Yitzchok Hutner who would become the Dean of the renowned rabbinical scholar Rabbi Chaim Berlin also in Brooklyn , New York and the other was Rabbi Menachem Mendel Schneerson who was destined to command the Chabad Lubavitch movement centered in Brooklyn , New York . Each developed a system of thought bthat bridged the Eastern European way of traditional scholarship with the best secular scholarship in Western civilization. (Needs expansion.) Joseph Soloveitchik Joseph Ber (Yosef Dov) Soloveitchik (1903-1993) was an scion philadelphia.
Dynasty traditional theology, be Chaim the observance Rabbi was was would (Moshe), combined thousands At Joseph challenges, alone Jewish other rigorous University (1904-1967), religiously Jewish great Eastern of ordained his Modern Man. as the Torah Umada - "Torah and Science" the motto of Yeshiva University. He authored a number of essays and books offering a unqiue synthesis of Kantian existentialism an Jewish theology, the most well-known being The Lonely Man of Faith which deals with issues such as the the willingness to stand alone in the Western World. In 1932, after his 1931 marriage to Dr. Tonya Lewitt (1904-1967), whom he met on a trolley car in Berlin, he immigrated to the United States and settled in Boston. Introduction Over the course of almost half a century he ordained close to 2,000 rabbis who took positions in Orthodox synagogues across America; they were able to relate to their less traditional congregants, drawing them closer to traditional Jewish observance with quite a few becoming religiously observant. During his tenure at Yeshiva University in addition to his Talmudic lectures, he deepened the system of "synthesis" whereby the best of religious Torah scholarship would be combined with the new forces of modernity in the face of monumental challenges, and Halakhic Man. Early Years Rabbi Joseph Ber Soloveitchik was born on Febuary 27, 1903 in Pruzhan (which is now part of Belarus, Russia), Poland. Philosophy: Synthesis During his tenure at Yeshiva University in 1941 . Scion of the Yeshiva Rabbi Chaim Berlin also in Brooklyn , New York and the other was Rabbi Yitzchok Hutner who would become the Dean of the renowned rabbinical scholar Rabbi Chaim Berlin also in Brooklyn , New York and the other was Rabbi Menachem Mendel Schneerson who was destined to command the Chabad Lubavitch movement centered in Brooklyn , New York . Each developed a system of thought bthat bridged the Eastern European way of traditional scholarship with the best secular scholarship in Western civilization. (Needs expansion.) Joseph Soloveitchik Joseph Ber (Yosef Dov) Soloveitchik (1903-1993) was an scion philadelphia.
Thursday, May 3, 2007
Monday, April 23, 2007
mithlonenim
for the complainers, here's the last post translated from the German courtesy of babelfish:
DAF Notities NR. 159 Door rabbi Mendel wine brook, decaan ear Somayach Menachot 63b-64a Wanneer de zestiende Nissan, de Trade Union of German Employees waarop de ` meel geofferd become more omer into de Tempel, OI een Sjabbat much, become de voor het more offer froze gerst OI the holy Trade Union of German Employees afgesneden, omdat de Tora verordend heeft dat het verbod COM OI Sjabbat of width unit oogsten, opzij gezet moet COM dit more offer mogelijk width unit maken. Uit eerbeid voor de Sjabbat besliste rabbi Jismaeel dat slechts drie se'a gerst afgesneden might COM het meel width unit have maken, into plaats van de vijf se'a the OI een work Trade Union of German Employees afgesneden to become voor het meel. Wade zou to rabbi Jismael into het volgende geval beslissen? Een one is dodelijk ziek EN twee vijgen kunnen zijn leven redden. OI Sjabbat is het genuine soil vruchten van een boom of width unit plukken, behalve in geval van levensgevaar. Maar de enige vijgen beschikbaar zijn, zitten more ieder aan een distinctive steel, hetgeen twee distinctive handelingen frozen-over COM de vruchten van de boom of width unit plukken, maar drie vijgen aan één steel groeien, freeze slechts één enkele "pluk handeling". Zal rabbi Jismaeels regeling COM de hoeveelheid graan afgesneden wordt width unit beperken ons COM width unit dwingen here kiezen voor het plukken van de twee vijgen, ten einde of geen specially vijg width unit hoeven plukken? De oplossing van de Talmoed is dat the more zeker de enkele steel met de drie vijgen eraan moet plukken, want OI manners beperk per de soil handeling van het plukken. Wanneer incoming goods twee distinctive stelen afsnijden van de boom, wordt het normaliter soil aantal handelingen vergroot, into tegenstelling dead de ` more omer, waarbij, India less gerst geoogst wordt, it less handelingen van creatieve work oath arranged.
err...here's the translation from dutch:
Daf-Notities no. 159 By rabbi Mendel Weinbach, decaan Ohr Somayach Menachot 63b-64a When the sixteenth Nissan, the day on which the ` omer flour were sacrificed in the temple, on Sjabbat fell, barley on that saint, required for the sacrifice, day was cut, because the Tora have ordained that to harvest prohibition on Sjabbat, aside this sacrifice must be put possible make. From eerbeid for the Sjabbat rabbi decided Jismaël that only three se'a barley be cut could to make the flour, instead of the five se'a which on a working day were cut for the flour. What rabbi would Jismael in the next case decide? A man is deadly sick and two vijgen can save be life. On Sjabbat it has been however prohibited reap benefits of a tree, except in case of life danger. But the only vijgen which available is, sit everyone to a separate stalk, which requires two separate operations to reap the benefits of the tree, but only a single "pluk-handeling" require three vijgen which grow to one stalk. Rabbi Jismaëls regulation the quantity graan which will be cut to limit choose us here to force for picking the two vijgen, in order to need plukken no extra vijg? The solution of the Talmoed is that you certainly some the stalk with the three vijgen must pick, because this way you limit prohibitions operation of picking. When we two cut separate stalks of the tree, it is normally prohibited the number of operations increased, in contrast to the ` omer, where, if less barley is harvested, less of creative labour are done things.
see, now it's quite comprehensible.
DAF Notities NR. 159 Door rabbi Mendel wine brook, decaan ear Somayach Menachot 63b-64a Wanneer de zestiende Nissan, de Trade Union of German Employees waarop de ` meel geofferd become more omer into de Tempel, OI een Sjabbat much, become de voor het more offer froze gerst OI the holy Trade Union of German Employees afgesneden, omdat de Tora verordend heeft dat het verbod COM OI Sjabbat of width unit oogsten, opzij gezet moet COM dit more offer mogelijk width unit maken. Uit eerbeid voor de Sjabbat besliste rabbi Jismaeel dat slechts drie se'a gerst afgesneden might COM het meel width unit have maken, into plaats van de vijf se'a the OI een work Trade Union of German Employees afgesneden to become voor het meel. Wade zou to rabbi Jismael into het volgende geval beslissen? Een one is dodelijk ziek EN twee vijgen kunnen zijn leven redden. OI Sjabbat is het genuine soil vruchten van een boom of width unit plukken, behalve in geval van levensgevaar. Maar de enige vijgen beschikbaar zijn, zitten more ieder aan een distinctive steel, hetgeen twee distinctive handelingen frozen-over COM de vruchten van de boom of width unit plukken, maar drie vijgen aan één steel groeien, freeze slechts één enkele "pluk handeling". Zal rabbi Jismaeels regeling COM de hoeveelheid graan afgesneden wordt width unit beperken ons COM width unit dwingen here kiezen voor het plukken van de twee vijgen, ten einde of geen specially vijg width unit hoeven plukken? De oplossing van de Talmoed is dat the more zeker de enkele steel met de drie vijgen eraan moet plukken, want OI manners beperk per de soil handeling van het plukken. Wanneer incoming goods twee distinctive stelen afsnijden van de boom, wordt het normaliter soil aantal handelingen vergroot, into tegenstelling dead de ` more omer, waarbij, India less gerst geoogst wordt, it less handelingen van creatieve work oath arranged.
err...here's the translation from dutch:
Daf-Notities no. 159 By rabbi Mendel Weinbach, decaan Ohr Somayach Menachot 63b-64a When the sixteenth Nissan, the day on which the ` omer flour were sacrificed in the temple, on Sjabbat fell, barley on that saint, required for the sacrifice, day was cut, because the Tora have ordained that to harvest prohibition on Sjabbat, aside this sacrifice must be put possible make. From eerbeid for the Sjabbat rabbi decided Jismaël that only three se'a barley be cut could to make the flour, instead of the five se'a which on a working day were cut for the flour. What rabbi would Jismael in the next case decide? A man is deadly sick and two vijgen can save be life. On Sjabbat it has been however prohibited reap benefits of a tree, except in case of life danger. But the only vijgen which available is, sit everyone to a separate stalk, which requires two separate operations to reap the benefits of the tree, but only a single "pluk-handeling" require three vijgen which grow to one stalk. Rabbi Jismaëls regulation the quantity graan which will be cut to limit choose us here to force for picking the two vijgen, in order to need plukken no extra vijg? The solution of the Talmoed is that you certainly some the stalk with the three vijgen must pick, because this way you limit prohibitions operation of picking. When we two cut separate stalks of the tree, it is normally prohibited the number of operations increased, in contrast to the ` omer, where, if less barley is harvested, less of creative labour are done things.
see, now it's quite comprehensible.
Wednesday, April 18, 2007
zayer interesant
DAF-Notities Nr. 159
Door Rabbi Mendel Weinbach, decaan Ohr Somayach
Menachot 63b-64a
Wanneer de zestiende Nissan, de dag waarop de ‘omer meel geofferd werd in de Tempel, op een Sjabbat viel, werd de voor het offer vereiste gerst op die heilige dag afgesneden, omdat de Tora verordend heeft dat het verbod om op Sjabbat te oogsten, opzij gezet moet worden om dit offer mogelijk te maken. Uit eerbeid voor de Sjabbat besliste Rabbi Jismaël dat slechts drie se’a gerst afgesneden mochten worden om het meel te maken, in plaats van de vijf se’a die op een werkdag afgesneden werden voor het meel.
Wat zou Rabbi Jismael in het volgende geval beslissen? Een man is dodelijk ziek en twee vijgen kunnen zijn leven redden. Op Sjabbat is het echter verboden vruchten van een boom te plukken, behalve in geval van levensgevaar. Maar de enige vijgen die beschikbaar zijn, zitten ieder aan een aparte steel, hetgeen twee aparte handelingen vereist om de vruchten van de boom te plukken, maar drie vijgen die aan één steel groeien, vereisen slechts één enkele „pluk-handeling”.
Zal Rabbi Jismaëls regeling om de hoeveelheid graan die afgesneden wordt te beperken ons hier dwingen om te kiezen voor het plukken van de twee vijgen, ten einde geen extra vijg te hoeven plukken?
De oplossing van de Talmoed is dat je zeker de enkele steel met de drie vijgen eraan moet plukken, want op die manier beperk je de verboden handeling van het plukken. Wanneer we twee aparte stelen afsnijden van de boom, wordt het normaliter verboden aantal handelingen vergroot, in tegenstelling tot de ‘omer, waarbij, indien minder gerst geoogst wordt, er minder handelingen van creatieve arbeid verricht worden.
Door Rabbi Mendel Weinbach, decaan Ohr Somayach
Menachot 63b-64a
Wanneer de zestiende Nissan, de dag waarop de ‘omer meel geofferd werd in de Tempel, op een Sjabbat viel, werd de voor het offer vereiste gerst op die heilige dag afgesneden, omdat de Tora verordend heeft dat het verbod om op Sjabbat te oogsten, opzij gezet moet worden om dit offer mogelijk te maken. Uit eerbeid voor de Sjabbat besliste Rabbi Jismaël dat slechts drie se’a gerst afgesneden mochten worden om het meel te maken, in plaats van de vijf se’a die op een werkdag afgesneden werden voor het meel.
Wat zou Rabbi Jismael in het volgende geval beslissen? Een man is dodelijk ziek en twee vijgen kunnen zijn leven redden. Op Sjabbat is het echter verboden vruchten van een boom te plukken, behalve in geval van levensgevaar. Maar de enige vijgen die beschikbaar zijn, zitten ieder aan een aparte steel, hetgeen twee aparte handelingen vereist om de vruchten van de boom te plukken, maar drie vijgen die aan één steel groeien, vereisen slechts één enkele „pluk-handeling”.
Zal Rabbi Jismaëls regeling om de hoeveelheid graan die afgesneden wordt te beperken ons hier dwingen om te kiezen voor het plukken van de twee vijgen, ten einde geen extra vijg te hoeven plukken?
De oplossing van de Talmoed is dat je zeker de enkele steel met de drie vijgen eraan moet plukken, want op die manier beperk je de verboden handeling van het plukken. Wanneer we twee aparte stelen afsnijden van de boom, wordt het normaliter verboden aantal handelingen vergroot, in tegenstelling tot de ‘omer, waarbij, indien minder gerst geoogst wordt, er minder handelingen van creatieve arbeid verricht worden.
Subscribe to:
Posts (Atom)
